חיפוש
  • Liat Bachrach

ילדים טובעים בשקט

בשבת בבוקר הבריכה השכונתית שלנו מתמלאת במשפחות וילדים. לאחרונה גיליתי שיש לבריכה תכונה ייחודית, שאין לאף בריכה אחרת – יכולת הכלה! נחיל של ילדים קופצים פנימה, והיא במקום לירוק אותם החוצה, מקבלת את כולם בזרועות כלור חמימות.

יש שם רעש שאופייני רק לבריכות עמוסות ילדים. קולות של צחוק והנאה מתערבבים במים הגועשים. לפרקים הקולות צוללים פנימה, ונעלמים. ואז אפשר לשמוע רק את חבטות הגוף כנגד המים, בניסיון להגיע כל הדרך עד לקרקעית.

בתוך ההמולה קשה מאוד למקד את המבט ולעקוב אחרי הילד שלך. העיניים מקפצות מהסחת דעת אחת לאחרת. בגדי ים זרחניים על רקע מצופים זוהרים. שפריצים שמכריחים אותך להתגונן וקטעי שיחות של אחרים, מטרידות את המחשבות מלנוע על מסלולן הטבעי.



למרות האתגר, לא איבדתי את קשר העין עם הילד שלי. מאושר הוא צף במים בעזרת המצופים הכתומים שקניתי לו במתנה. חייכתי אליו, לוקחת כמה צעדים לאחור, למקום נוח יותר. מאחור הגיח החבר הכי טוב שלו מהגן. מתוך התרגשות ושמחה, הוא נתלה בחיבוק דב על צווארו של בני.

והבן שלי התחיל לשקוע מול עיני.

הסנטר תחילה. אחריו הפה הפעור, שואב לתוכו כמויות מיותרות של מים. ואז האף, משחרר על שפת המים בועות של אוויר יקר. אבל הכי מפחידות הן העיניים, שנפערות בחוזקה מעוצמת האימה. אחרון מגיע המצח שהוא רמז מקדים לכך שהסיפור הזה עומד להגיע אל סופו.

הוא טבע בשקט. בלי לזעוק לעזרה, או לנסות להילחם על עוד טיפת אוויר. שקע בקרקעית המים ובהמולת החיים עצמם.

הגעתי אליו בריצה הכי מהירה שיכולתי, צורחת ברקע מילים שעכשיו אין לי מושג מהן. היה נדמה לי שזה ארך נצח. אולי בגלל שבבת אחת הזדקנתי בשנתיים.

תמיד דמיינתי טביעה כמו שמראים בסרטים – מלחמה של הנפות ידיים. מאבק. אדם נגד מים. אבל המציאות, כך למדתי, שונה. זה אנחנו שצריכים כל הזמן להסתכל ולהשגיח.



1 צפיות