חיפוש
  • Liat Bachrach

הבוקר שבו ראיתי פרחים בשמיים

המכונית הממוזגת שייטה דרומה במהירות עקבית. הקשבנו מכווצים לרדיו. השדרן הכריז על סערות מצד ימין ושמאל. איך קרה שכולנו נעלבים, מתקרבנים, נסערים? נדמה שאיפה שלא תירק תפגע למישהו בעצב חשוף. מספיקות דקות בודדות של מהדורת חדשות, להכניס מנת מלנכוליה לתוך הרכב. "אין תקווה." תמיר הכריז כאילו המילים נאמרות בפעם הראשונה, למרות שאני יודעת שהוא חושב את זה כבר שנים.

מעלינו מסוק הנמיך את גובהו.

"עלו עליך." אמרתי משועשעת. "בפעם הבאה שתרצה להתלונן, תזרוק את הנייד מהחלון." הוא עצר בשולי הדרך, ליד שדה חיטה חרוש.

בטן המסוק נפערה, פולטת חבילה קטנה החוצה. במהירות שיא החבילה תפחה בשמיים, גדלה והתעבתה והפכה לפרח אפרפר. בחלקו העליון תפרחת עלי כותרת, בתחתון גבעול צר וארוך.

שניות בודדות לאחר מכן, חבילה נוספת נפתחה לנגד עינינו. ועוד ועוד ועוד, כשהמסוק המשיך במעופו, הם יצרו זר של פרחים.

למרות שלא שמעתי כלום, יכולתי לדמיין את צרחות האושר וההתרגשות של הצנחנים. מה שכן שמעתי בשיחות טלפון רבות, היה דווקא את צעקת האימהות. של מי מהן שהחודש יגייסו את ביניהם לקרבי.

כי לא משנה מה יהיה המצב במדינה, או מה יהיו תוצאות הבחירות – קשה מאוד לראות את הילד שלך צונח מהשמיים.



1 צפיות