חיפוש
  • Liat Bachrach

אבל איפה בועז?

חמושים בשקיות, צעדנו לכיוון היציאה מהקניון. "את יודעת, יש היום הגרלה של 20 מיליון שקל", תמיר נעצר מול דוכן לוטו. הוא הסתכל עלי ולא מצא שם כלום, פרט לאדישות. "אני הולך על זה." הוא הכריז ברשמיות. בועז צועד אחריו לכיוון העתיד המעושר שלנו.

מבלי לומר מילה לקחתי את שקד ביד והלכנו להסתכל על חלון הראווה של חנות לשעונים. היא אוהבת את כל מה שמנצנץ. אני את כל מה שלא. שם, מול חלון הראווה שמציג שעונים בכל מיני גדלים וצבעים מרהיבים, קשה להימנע מלהושיט את היד ולמדוד. והזמן? הוא בשלו, מניע את המחוגים קדימה. לא עוצר ולא מרחם. גם לא על ילד קטן אחד.

המחוגים הראו שהשעה שש בערב, מזכירים לי שזה מספר המזל שלי, ועם המזל לא משחקים. צעדתי במהירות לדוכן הלוטו. הילדה שלי, אוחזת את ידי, ובפי הספרה שש.

לפני שהספקתי לומר משהו, תמיר שאל, "איפה בועז?" מחילופי דברים מהירים התברר שכל אחד מאיתנו חשב שבועז נמצא עם השני.

סריקה מהירה בעיניים הבהירה את גודל הבעיה. הקניון הוא מקום גדוש ועמוס בצבעים, וקולות של אנשים וריחות.

אבל איפה בועז?

בלי אוויר לנשימה, הרגליים סחבו אותי מפינה לפינה בקניון. ברקע שמעתי את שקד שואלת "למה את מחזיקה אותי כל כך חזק?" אבל לא הרפיתי. לא. ואז ראיתי אותו. עומד לבדו. דמעה זולגת מעינו הימנית. בידיו שלושה כרטיסי לוטו ריקים.

בניסיון לא להסגיר את החרדה שתפסה אותי, התקרבתי אליו לאט וחיבקתי אותו.

"אמא" הוא אמר, "רק רציתי לתת לך גם כרטיס, אז הלכתי לחפש אותך." הוא הושיט לעברי את הכרטיסים.

מעולם לא זכיתי בלוטו. למען האמת מילאתי את הטופס רק שלוש פעמים בחיים. אבל באותו ערב בקניון, ברגע שחיבקתי את בני ושלושת הכרטיסים בידו הקטנה – אני זכיתי.



0 צפיות